מאה ארבעים ושלושה ימים לשריקת הפתיחה ואני ממשיך השבוע לנסות ולספר לכם את הסיפור של דרום אפריקה דרך המשקפיים שלי. השבוע אינני יכול להימנע מלהתחיל בנושא חם ומטריד בצדק - הפשע והביטחון האישי במדינה הזו. אני שומע מאנשי עסקים ומאחרים חשש מלבוא לכאן, בין אם לבקר ובין אם לעשות עסקים. החששות מתעבים נוכח משחקי הגביע העולמי המתרגשים עלינו ביוני והנושא כולו מקבל משנה חשיבות בשל כך ותשומת לב מעבר לפרופורציה הרגילה.
לפיכך, אני רוצה לספר לכם קצת, כמו שהבטחתי, מעט על מה שאני יודע על החיים כאן בהקשר הזה.
אז ככה. יש להפריד הפרדה חדה בין יוהנסבורג לבין שאר המדינה. לא שבשאר המדינה אין פשע, אבל הפשע בשאר המדינה הענקית הזו, אינו שונה מהפשע בכל מדינה מערבית אחרת בעולם ולכן בגדול אינו ראוי להתייחסות מיוחדת. יוהנסבורג כן שווה שיחה בעניין הזה, אך לא רק.
עם יותר מעשרה מיליוני תושבים שחיים על יותר מאלף ושש מאות קמ"ר, יוהנסבורג מהווה בלא תחרות את מרכז העסקים והמוח שמפעיל את דרום אפריקה. שבעים אחוז מכל המסחר ומכל הפעילות הכספית מתרחשים יום, יום ביוהנסבורג. כאן נמצאים מרכזי כל החברות הגדולות, הבנקים, הבורסה, מרכזי הקניות הגדולים; העילית הכלכלית של המדינה חיה, נושמת ובועטת ביוהנסבורג. אם רוצים מאוד לדייק - כאן מתנהלת רוב הכלכלה של אפריקה, ודאי זו שמדרום לסהרה [Sub Sahara]. כל מה שנעשה בשמונה הפרובינציות האחרות של המדינה, נעשה כ"שלוחה" או "סניף" של יוהנסבורג. להרבה קייפטוניאנס יהיה אולי קשה להודות בזה, אבל דו"חות המכירות והמספרים הם חד-משמעיים ועם זה הם יכולים להתווכח עד מחר.
יוהנסבורג היא בגלל זה עיר של ניגודים - בכך אגב, היא אינה שונה מכל כרך מטרופוליטאני אחר בעולם. עסקים מושכים כסף, משרות, עבודה ואוכלוסייה ענייה מהפריפריה, הנוספת כל העת על שכבת העניים שהייתה קיימת בה מאז ומתמיד. בה בעת חיים בה עשירי המדינה, מנהיגיה בכל התחומים ושליטיה המשרתים את האומה בעיקר מפרטוריה הסמוכה. הניגודים הללו, בהגדרה, יוצרים מתחים ומהווים מצע אידיאלי לפשע. ויש תמיד כאלה שמנצלים את העוני והמצוקה מחד ואת השפע מאידך, כדי ללבות את היצרים ולנצל את המצב לטובתם. אלה כרישי הפשע, שקיימים גם הם, בכל מקום בתבל. לוס אנג'לס אמרתי? הארלם? ברונקס? ריו? קראקאס? לירח הם עדיין לא הגיעו.
אז נכון, העשירים ביוהנסבורג מסוגרים בבתים מוקפי גדרות חשמליות ומערכות אזעקה [הזדמנות עסקית מצוינת לחברות אבטחה - הרבה מהן בבעלות או בהשראה ישראלית], החיים מתנהלים עבורם במתחמים מוגנים ובקניונים סגורים - אין כמעט בנמצא חיי רחוב מסחרי כמו שאנחנו מכירים מערים אחרות; והעניים, כרגיל סובלים מהעוני, אבל נהנים משפע של מקומות עבודה, הזדמנויות עסקיות, אינספור אפשרויות להכשרה מקצועית ומטבע המציאות הזו גם המון פיתויים לעבור על החוק. אז יש פשע. שודדים נהגים ברמזורים, שודדים חנויות בקניונים, פורצים לבתים ולפעמים הורגים ולכן היחסים ביניהם לבין המשטרה הולכים ומסתבכים.
הממשלה החדשה בראשות ג'ייקוב זומה, החליטה על מדיניות יד קשה ואצבע רכה על ההדק - אש תחת אש, ירי מול ירי - רוצים מלחמה? תקבלו מלחמה. המשטרה לפי ההצעה תהפוך בקרוב מ"שרות" [South African Police Service] ל- "כוח" [Police Force]; מפקחים יהפכו לסגנים, פקדים לסרנים, המפקח הכללי לגנרל. רוצים מלחמה? תקבלו מלחמה? ההוראה שבתוקף לשוטרים - לירות על מנת לפגוע. כתוצאה מיידית וישירה המשטרה כבר הסתבכה, לפני כמה חודשים, באירוע ראשון של טעות בזיהוי שבו ירו שוטרים על מכונית שנראתה להם בורחת מזירת פשע והרגו בה אזרח תמים. השיא היה אמש בתכנית חדשות פופולארית בטלוויזיה שבה רואיינו שני פושעים שדמותם טושטשה. הם נשאלו מה דעתם על מדיניות המשטרה לירות על מנת להרוג והם ענו בשוויון נפש ודי בזלזול שהם יילחמו עד טיפת דמם האחרונה. שלהם? של השוטרים? של חפים מפשע?
הראיון יצר כאן טלטלה תקשורתית ומילא את כל תכניות המלל והעיתונים בדיונים מרתקים לטעמי על תפקידה של התקשורת במלחמה בפשע ובשיפור תדמיתה של המדינה. במיוחד אחרי הכעס הפומבי של שר המשטרה והמפקח הכללי, הגנרל, הדורשים כעת מהתחנה לחשוף את פרטי המרואיינים ולהסגירם.
ממה שאני דווקא התפעלתי מכל הפרשה הזו, זה השיח הציבורי, שכמו גם בנושאים אחרים הוא חפשי וזורם באוויר הפתוח של אמצעי התקשורת שאינם חוששים לחשוף ולנשוך. זהו שיח ציבורי בוגר ודמוקרטי במידה מעוררת כבוד, עוד עדות לדרך המופלאה שעשה העם הזה בחמש עשרה שנים קצרות.
יצא לי לעבוד ביוהנסבורג די הרבה יחסית בשנים האחרונות. שהיתי בה ימים ולילות; לא חייתי. יש לי קולגות, חברים ומכרים שחיים, עובדים שם ומגדלים ילדים. רובם ככולם לא היו מחליפים את החיים התוססים שלהם, חיים טובים אני מתרשם מעדויותיהם, בנמנמת של קייפטאון. יש לי חברים שגרים כאן בקייפ וטסים הלוך וחזור. עסקים שם, הבית כאן. יש ויש. תלוי עם מי מדברים ומתי. אבל מכאן ועד הזוועות שאני שומע מחוץ לדרום אפריקה על דרום אפריקה, המרחק גדול מאוד.
זוכרים את פרנקלין, החבר שלי משרות בתי הסוהר? [יומן דרום אפריקאי מס. 2] אני זוכר לתמיד עצה שהוא נתן לי פעם כשישבנו על כוס יין אצלנו בבית ושער הביטחון בדלת הכניסה היה פעור לרווחה - "לעולם אי אפשר להיות יותר מידי זהיר" הוא אמר אז. "עדיף שהשער יהיה תמיד סגור". ואני חושב שהוא בדרכו השקטה תמצת את הנושא במדויק. צריך להיות זהיר, וביוהנסבורג זהיר בצורה שונה מאשר בוולינגטון, אבל תמיד זהיר.
בסך הכול ולסיכום הפרק הזה אני אומר, אם מתנהגים כנדרש מהנסיבות, אפשר ליהנות ממה שיוהנסבורג מציעה וזה המון ובגדול. נדרשת לכך, כמו בכל מקום בעולם, הסתגלות, חכמה, סבלנות ומידה של מזל, גם היא לא מזיקה. זכרו את לקח לוקרבי פרק מספר שלוש.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
